Now (Here+There)

טבע דומם מפוצל

על המיצב  עכשיו / (כאן + שם)  של תמר שפר

טלי תמיר

בסיפור הקצר “שני מלכים ושני מבוכים” מגולל ח.ל. בורחס אגדה משוטטת על ימים קדומים, בהם “חי באיי בבל מלך אשר כינס את כל האדריכלים ואת כל האַמְגוּשִׁים וציווה עליהם לבנות מבוך כה סבוּך ופתלתוֹל, שאפילו הנבונים בבני-אדם לא יעזו להיכנס אליו ואלה שייכנסו- יאבדו. מפעל זה היה בבחינת שערורייה, כי הסבך והפלא הם תחומו של האל ולא תחומם של בני האדם.”[1]  אם היו אלה חכמי בבל, דמיונו היוצר של בורחס או טים ברנרס-לי, הפיסיקאי האנגלי שמייחסים לו את המצאת הרשת האינטרנטית – העובדה כבר שרירה וקיימת: הוא כאן – מבוך המבוכים, המורכב, הסבוך והפתלתול שבכל הזמנים. האדם הדיגיטלי (“האדם הרשתי”) הפך את המטפורה למציאות,כשהוא מתעלם מהמימד השערורייתי שטמון בפלישתו לממלכת הידע האינסופי.

פנטזיית המבוך האבוד של בורחס דומה להפליא לתכונותיו הגמישות של המבוך הדיגיטלי. כך, למשל, מתואר “גן השבילים המתפצלים” כמטפורה מושלמת של היקום המכילה “סדרות אינסופיות של זמנים, ברשת נעה סחור-סחור, גדלה והולכת, של זמנים חופפים ומקבילים [ …]  רקמה של זמנים, “הקרבים זה אל זה, מתפצלים, חותכים זה את זה ואינם יודעים דבר זה על זה[…]”… בחלק מהזמנים הללו אנחנו קיימים ובחלקם נעדרים […]”, ואנחנו חוזרים ומופיעים בהם לסירוגין, פעם כידיד ופעם כאויב…  “לעולם לא יהיה אפשרי בגן הזה לבחור ברירה אחת, כי כל האפשרויות כולן אצורות בחובו בעת ובעונה אחת”… זוהי התגלמות “הרומן הכאוטי” – ממשיל בורחס את גנו, באמצעות אלברט, החוקר המסתורי – המוכיחה שהזמן האחיד, האבסולוטי, בנוסח ניוטון או שופנהאואר – אבד עליו הכלח[2].

המיצב של תמר שפר – עכשיו / (כאן +שם) – ממיר את הזמן הבורחסי בחלל הדיגיטלי ומבקש לחלץ את היקום האינטרנטי המבוכי מהענן המופשט, נטול הממשות, אל החלל התלת-ממדי של הגלריה. התוצר ההיברידי מחבר בין חומריות קונקרטית לבין גיאומטריה דיגיטלית של ריבוע הברקוד, ומציע עולם של שבילים מתפצלים, המתעתע ומהבהב בין שתי המציאויות. ההתעקשות הפרדוקסלית של שפר לנסר בעץ את קרומיו וגידיו של המרחב הזה, ולגרור אותו חזרה אל החומר, דומה לניסיון לבקוע את ממברנת המסך הוירטואלי ולהעלות מול העיניים חיזיון נופי, שכביכול “נותר שלם במרומי פסגה נסתרת של איזה הר […] או ש[היה] שקוע מתחת לפני המים”[3]. שפר מעלה על פני השטח מרחב ירֵחי רב-מישורי, מעין “ארכיטקטורה רשתית”[4], שממזגת, בלי תפרים נראים לעין, את היקום האינטרנטי עם העולם הממשי.

 בנטייתה העמלנית למיפוי לוא-טקי של המרחב הוירטואלי, על חדריו וקיפוליו החסויים והגלויים, עמוסי נקודות-הסעף, נתבים ושרתים, מתקשרת שפר לדימוי הגיאוגרפי של ג’ורג’ פרק ב”מבחר מרחבים וכו'”, שביקש “לתאר את החלל: לכנותו בשם, לשרטט אותו, כמו אותם משרטטי מפות-נמלים … […] הנה המדבר ונווה המדבר שלו, הוואדי שלו וימת המלח שלו, הנה המעיין והפלג, האשד, הנחל, התעלה, השפך, הנהר, לשון הים, פי הנהר והדלתה, הנה הים ואייו… הארכיפלג שלו…”  ועוד ועוד… כך גם תמר שפר מייצרת את ה’ארכיפלגים’ שלה, המסתעפים לאלף מישורים, שהדרך היחידה להתמצא בהם היא הוראות ההתקדמות של בורחס: “לא תטעה אם תפנה שמאלה, ושוב שמאלה בכל הצטלבות”… בתוך הענן הזה מתלקחת אש לרגעים, נער משליך אבן, חייל מסתער, קני סוף נעים ברוח, ועל המדף  מונח הלפטופ, שמסכו המתרומם כשער, פעור לזרימה בלתי פוסקת של נתונים.

על המבוך המורכב הזה מטילה שפר קווי-פרספקטיבה כהים של חדר: תקרה, קירות צדדיים, אהיל יורד במרכז. החדר המרומז מאותת על נוכחות של סובייקט, ישות נוירולוגית פגיעה; מישהו יושב שם, מתבונן במסך, עיניו מאומצות, ראשו כואב, והוא נזקק לכדורי אדוויל תכלכלים המונחים באחד מקיפולי המרחב הוירטואלי. “יצאתי מהגן ונכנסתי למייל”, כתבה  שפר, בתארה את אחד ממסלולי התעתוע הללו, “השמש נמוכה ואדומה והשמים מעל ריקים מענן, כחולים כמו מסך. על המדרכות לא מסומנים בתים או עצים, או אנשים ארוכים. אין צללים. אביב. ריח מתוק. שלטי הרחובות כבר מוארים, האתרים נטענים, השרתים אטיים, האוויר מלא ציוצים”[5].

כמהנדסת מערכות לשעבר, וכחניכה של ידע טכנולוגי ומודרניזם קלאסי, מתבוננת שפר, בתהייה מדודה, באופן שבו המרחב הדיגיטלי העכשווי מבטל לא רק כוח, שליטה וזהות לכידה, אלא מציע ביזור שטוח ורדוד של נתונים, ללא  כל הירארכיה תבונית או מוסרית. בספרו “קפיטליזם בעידן של תקשורת דיגיטלית”, שואל הסוציולוג ערן פישר “כיצד הופך הטיפש לחכם”, מתוך תנועת הנתונים הבלתי פוסקת של עולם האינטרנט; אפשר להמשיך ולשאול: כיצד הופך האדיש לנחוש ולנוקט עמדה? על פי פישר זוהי בדיוק אחריותה של הארכיטקטורה הדיגיטלית – בהיותה נטולת מרכז ונעדרת גרעין חיצוני של תבונה, היא מאפשרת ל”המון הנבון” לשגשג, ול”נחיל הנמלים” לומר את דברו. בין הגן לבין המייל, בין הסובייקט לבין הנחיל, מבקשת תמר שפר לחיות ביקום הכפול שהתנחל בתוך חדרה. היא עושה זאת עם דיקט, עיפרון, אבקת גרפיט וסכין חיתוך.


[1] מתוך: שני מלכים ושני מבוכים, ח.ל. בורחס, גן השבילים המתפצלים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1976, עמ’ 27

[2]  כל הציטוטים בפסקה זו לקוחים מתוך הסיפור: גן השבילים המתפצלים, שם, עמ’ 55, 60

[3] שם, שם, עמ’ 55

[4] הביטוי מופיע בספרו של ערן פישר, קפיטליזם בעידן התקשורת הדיגיטלית, הוצאת רסלינג 2013, עמ’ 62.

[5] מתוך רשימה אישית של האמנית שנשלחה לכותבת

Advertisements